בדיקת גבולות

גיל שנתיים האיום: גיל ההתבגרות מתחיל כאן!

מי שמצליחה לתפוס את זה שאחראי על המושג "חופשת לידה", שתבדוק איתו, אולי הוא תבע גם את המושג "גיל שנתיים האיום". כמו חופשת הלידה הידועה לשמצה, זה נשמע טוב, אבל אפּס, לא מדוייק. באמת, שלא ברור לי למה קוראים לזה גיל שנתיים האיום, אם הוא מגיע הרבה קודם, ונמשך עד היום שהם עוזבים את הבית. אצלנו המרד הראשון הגיע קצת אחרי שנה בשילוב מאוד מוצלח (מבחינת התאומות) עם הצעדים הראשונים.

סיפור שהיה: הוזמנו למסיבת יום ההולדת הראשונה שלנו. חדורת אמונה ביכולתי להתמודד עם המשימה, נתתי לחצי "פס". תמימה ושמחת לבב הלכתי איתן לבד למסיבה. טעות. חצי שעה אחרי שהגענו לשם, הזעתי כמו אחרי שעתיים זומבה. זה נראה לי כאילו כל ההורים ישבו, שתו קפה, פיטפטו ועישנו סיגריה, ורק אני רצתי אחרי בנותיי לשני כיוונים שונים בו זמנית, תוך כדי בקשות/צעקות תחינה: לא!!! להטיח את הדיסקים של בעלת הבית זה בזה… לא!!! לפתוח לילדת היומולדת את המתנות שלה. אסור!!!! לפזר את החצץ על הדשא… לא!!! למרוח את עוגת השוקולד על הכריות… אסור לקטוף את הפרחים בערוגה… וכן הלאה. זה היה השיא. הרגשתי כמו שוטר עם לקסיקון של שתי מילים: "לא" ו"אסור". כמו הרבה דברים בחיים צריך להגיע לשפל כזה, כדי לעצור ולחשוב מה עושים.

החלטתי שמעכשיו אני לא מתעצבנת, וגם אם כן הן לא יראו או ירגישו את זה עליי. החלטתי שאני בוחרת מלחמות: על מה אני מוותרת ועל מה לא (דברים שקשורים לבטיחות, נימוס בסיסי, והריסת ריהוט בבתים של חברים). החלטתי שאני  לוקחת נשימה עמוקה יורדת לגובה של הפעוטה, מסתכלת לה בעיניים ואומרת בקול רגוע ובמשפט קצר מה אסור ולמה. הבנתי שאני אצטרך לומר את זה אלפי פעמים. כפול שתיים. והשלמתי עם זה. הבנתי שיש מצבים שגורמים להתנהגויות בעייתיות (עייפות, רעב, עודף גירויים, מעבר בין פעילות אחת לשנייה) ולמדתי איך להימנע מלהגיע למצבים כאלה.

עוד משהו שכבר הייתי עושה, אבל החלטתי לשים עליו דגש רב: לשבח, להלל ולצאת במחולות על כל התנהגות חיובית שנצפתה. בנוסף, התחלתי להפעיל סנקציה של לשבת על הספונת שבסלון שלנו (סטייל סופרנני) כדי להרגע. האמת, שזה היה נראה לי מאוד מוקדם להתחיל עם זה, אבל ראיתי שבגן שלהן הגננת משתמשת בפסק זמן, וזה עובד. כל פעם שאיימתי בזה עמדתי במילה שלי. איום זו הבטחה שאין להפר. ישבתי על הרצפה ליד הספונת וכל פעם שהיא קמה הושבתי בחזרה עם מנטרה: "עשית ככה וככה ואת יודעת שאסור עכשיו תשבי רגע להרגע". אחרי שישבה רצוף חצי דקה חיבוק והסבר קצר. זה קוטע את הלופ של האקסטזה שהם נכנסים אליו. (אפשר לספור על שתי ידיים את מספר הפעמים שהשתמשתי בספונת, המסר הובהר מהר מאוד, ועכשיו מוציאים את הסנקציה הזו מהבוידעם אחת לכמה חודשים). ובעיקר החלטתי שאני נרגעת ועושה הכול ב-ס-ב-ל-נ-ו-ת….

מה שהשתנה זה שאני לא לוקחת את הסיטואציות של בדיקת הגבולות הללו כל כך אישי… הייתי מרגישה שאני אמא לא מספיק טובה, אם הן מתנהגות בצורה פרועה (במיוחד ליד עיניים בוחנות). ושאם אני לא מצליחה להשתלט עליהן, אז זה כישלון שלי כמחנכת שלהן. מאז, למדתי לנטרל את הפולנייה שיושבת על כתפי ולוחשת לאוזני, ונכנסתי למוד: שיקפצו לי כולם. עכשיו אני נושמת עמוק, שולפת ממלאי האפשרויות של התמודדויות, את האופציה המתאימה למקרה הספציפי, הקול שלי תקיף אך רגוע. אני במקום שמסוגל להכיל את בדיקת הגבולות למיניהם, כי אני מבינה שהם בעצם כאילו מבקשות ממני לשים להם פה תמרור תנועה שיכוון אותן…

אני באמת לא כועסת (טוב, בד"כ אני לא כועסת). אני בטח לא צועקת וע"י כך גורמת להסלמה של הסיטואציה, ועל הדרך מדגימה להן איפה הכפתור שמדליק את הפיוזים שלי. אני משתדלת לרסן את העצבים שלי, ואני חושבת שזה נותן להן דוגמה של שליטה עצמית ואיפוק… ואם מתפלק לי משפט עצבני, אז גם את זה אני יודעת שאני צריכה לעשות בשכל… תוך שמירה על הלשון שלי ועל הכבוד של הילדה שלי. ראיתי ילדים שצעקו עליהם בפומבי, ואת ההשפלה שלהם הרגשתי גם על עורי. כשאני מעירה, אני עושה זאת בהקשר נקודתי ומבלי להכליל את ההתנהגות שלה באותו הרגע על סוג הילדה שהיא (למשל: "ההתנהגות שלך לא נעימה לי", ולא: "את תמיד מתנהגת ככה" או "את אף פעם לא…"). אגב, יש מקומות שאני מרימה את הקול בכוונה ממש, כמו שרצים לכביש או ענייני בטיחות אחרים (דחיפות באמבטיה, עמידה על כיסא האוכל). זה ממש בכוונה, כדי שיהיה ברור שזה גבול שאני לא מוכנה שהן "יבדקו אותו" לעתים קרובות. 

אז בפעם הבאה שהקטנטנים שלכם עושים לכם בדיקת גבולות, תזכרו שהם רק צריכים שתרימו להם תמרור עצור. גם אם זה בפעם האלף. ואם יש לכם עוד רעיונות יעילים לטיפול בטינאיג'רים הקטנטנים האלה… אתם יותר ממוזמנים לשתף!

6 תגובות על בדיקת גבולות

  1. מאת מילי‏:

    רשמתי.
    לגבי הפנמה, קצת מוקדם לי על הבוקר 🙂

  2. מאת אביבה‏:

    בדיוק מה שהייתי צריכה, אני עוברת משהו דומה עם הקטנה שלי בת שנה ו -11 חודשים,
    ברגע שמכניסים למיטה יורדת ויוצאת מהחדר….ובודקת את הגבולות שלי טוב טוב..

    • מאת pitoti‏:

      הי אביבה! גם אנחנו עברנו את זה במעבר ממיטת תינוק למיטה רגילה… בהתחלה פשוט התפוצצנו מצחוק, אח"כ מעצבים… מה שעזר זה כמובן להחזיר למיטה בלי מילים ובלי כעס פעם אחרי פעם אחרי פעם. אין ברירה אלא להיות יותר עקביים מהם… קשה, אבל אפשרי!

  3. תאומים? אני מצדיע לכם. יש מצב שהאבא שלהן כותב אצלי משהו בנושא? 🙂

    אהבתי את המוד שכולם יקפצו לי. ומאמץ בחום רב את המשפטים הקצרים. השלישית שלי בת שנה וחודשיים, עומדת בעגלה, עומדת בכיסא האוכל שלה, מחייכת וכובשת תוך כדי. הגיע הזמן לומר: לשבת! כפול 2000.

  4. מאת pitoti‏:

    יש לו הרבה כשרונות אבל כשרון כתיבה זה לא אחד מהם…
    הבנת בדיוק את העניין! ב ה צ ל ח ה !

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *