הילד שלי אוכל ה-כול!

מכירים את המשפט הזה שאומר, שכשאישה יולדת תינוק בפעם הראשונה, נולדת גם אמא? אז אני חושבת שמי שבאמת נולדת, זו פולנייה! פשוט מדהים להסתכל על אמא טרייה מהצד, ולראות איך בין רגע, יוצאת ממנה איזו דמות סטראוטיפית של פולנייה מצויה, שכל מה שמעניין אותה זה שהבייבי שלה יאכל טוב. זה מתחיל בהנקה, ממשיך בטעימות הראשונות והמלחיצות, ונגמר כנראה רק שהם עוזבים את הבית. (או שלא). אני רוצה רגע לעצור על הדבר הזה, הלחץ הזה, שמופעל משיפולי בטננו, וגורם לנו לפעמים לפעול לא נכון. בואו נדבר על איך מתחילים נכון, כך שהילד שלנו יאכל טוב ונכון. (בהמשך הפוסט טיפים קונקרטיים בנקודות).

לפני הכול, הבהרה קטנה – הפוסט הזה, בצורתו הראשונית, ישב במחשב שלי כבר די הרבה זמן. לא פרסמתי אותו כי הרגשתי שבעצם אין לי זכות לכתוב על משהו שהוא לא התחום המקצועי שלי ושאני לא מומחית בו. לא מזמן הוזמנתי לאירוע השקה של מחיות (גרבר) של מטרנה. הרגשתי שזו הזדמנות מצוינת לכתוב על הנושא החשוב הזה, אז החלטתי ללכת. אני רוצה לציין שהייתי אורחת בערב המקסים הזה, ושבסופו קבלנו "גודי בג" עם דוגמיות ועוד, אך הפוסט הזה לא נכתב בתשלום. אני מבטיחה לכל אחד ואחת מכן שאם לא הייתי מאמינה במוצר הזה, לא הייתי כותבת עליו, או אפילו מזכירה אותו.

בערב הזה הרצו לנו שתי נשים מקסימות: אורלי פיינה, המנהלת המדעית של מטרנה,

ופאולה רוזנברג – מומחית לתזונה ולרפואה טבעית. כל אחת מהן נתנה זווית שונה ומעניינת בנושא הטעימות הראשונות.

באירוע הזה כל המשתתפים היו משתתפות. ליאת ורדי בר הנוצצת הפיקה (לעילא!), כל נושאי התפקידים מטעם מטרנה היו נשים, והקהל כולו הורכב מאמהות ובלוגריות שנראו לי מעניינות ומיוחדות, אחת אחת. לא נעים לומר אבל הגברים היחידים באירוע היו… המלצרים. הייתה אווירה חזקה של גירל פאואר. מה למדנו? שהמחיות המוכרות של גרבר הצטרפו לקו המוצרים של מטרנה. שהן עשויות מ 100% פרי ללא תוספות שונות ומשונות. ושמה שמאפשר את טריות ואיכות המוצר, זה תהליך ייצור קפדני, שמתחיל בחקלאי (שנבחר ע"פ תקנים מחמירים), ונגמר בצנצנות מעוקרות, סגורות בוואקום ששומר עליהן לאורך זמן. החלטתי לנסות אותן על הבייבי הקרוב. יהלי נבחרה בתור נסיינית, בזכות שילוב מדוייק של גיל נכון ומתיקות אינסופית.

תראו איזה פרצופים היא עושה! הביס הראשון התקבל בחשדנות, אבל בהמשך כל תנועות הגוף העידו שהיא רוצה עוד. נזכרתי בתרגיל שפאולה עשתה לנו: היא חלקה לכולנו כיסויי עיניים ונתנה לנו לטעום מצנצנת מבלי שנדע מה אנחנו טועמות. קודם כל זה היה מביך… מיד שכיסו את עיניי הרגשתי תחושה של חוסר אונים ותלותיות, בדיוק כמו תינוק. הכנסתי את הכפית לפה, והרגשתי טעם עז של אדמה ומרקם של גרגירים גסים ונגיסים. לא הצלחתי לזהות אפילו אחד מהמרכיבים שהיו בצנצנת… מסתבר, שמה שאכלתי היה תערובת של סלק, שקדייה ומנגולד. בחיים לא הייתי מנחשת! ככה תינוק שמתחיל טעימות מרגיש… הטעמים חדשים, לא מוכרים, ובעצם, עדיין לא שייכים לאף זיכרון. חיובי או שלילי.

צילום: נעמי יוגב.

אז איך עושים את זה? איך מונעים בררנות באוכל, מהטעימות הראשונות, ולאורך כל הדרך? איך "יוצרים" ילד שאוכל הכול? הנה כמה כללים על פי המומחיות שהרצו לנו בערב הזה, משולבים עם ניסיוני האישי.

כללי אל תעשה:

 ♥ לא לעשות issue מאוכל. לא להראות שאתם לוקחים קשה אם הוא או היא לא רוצים לאכול. אם הם ירגישו שזה לוחץ לכם על כל הנקודות הרגישות, מהר מאוד זה יהפוך להיות דרך להשיג תשומת לב. (תשומת לב שלילית, היא עדיין תשומת לב). אל תסגירו את הרגשות שלכם בנושא, תנסו להגיב בצורה עניינית. דרך קלה ליישם את זה היא פשוט לשתוק… ולא להכביר במילים ומשפטים בסגנון "לא אכלת כלום!".

♥ לא להתעקש! אחד הדברים הראשונים שתינוקות יכולים להחליט בשביל עצמם, ושיש להם יכולת להשפיע עליו – זה אוכל. בניגוד לכל דבר אחר בשלב זה של חייהם, את זה, הם יכולים לבחור. לבחור מה לאכול, ומתי לאכול, מה הם אוהבים ומה בא להם לירוק החוצה. זה חשוב מאוד לכבד את זה! "את לא רוצה? טוב, את לא חייבת" זה משפט שגור אצלנו בבית בקשר לאוכל. זה מראה להן שאני סומכת עליהן לדעת מה טוב בשבילן, אם הן רעבות או לא. 

♥ לא לרוץ אחרי הילד עם הכפית בכל הבית! אוכל אוכלים ליד שולחן האוכל, בלי שום גירויים (צעצועים, טלוויזיה) או טריקים של סבתות (לא מטוס, לא ציפור וגם לא קטר של רכבת).

♥ אוכל זה מזון. לא פרס ולא נחמה. סיפור אמיתי: לא מזמן הייתי עם הבת שלי בבדיקת דם טראומתית במיוחד. חפירות ארכאולוגיות אחר ורידיה הקטנים לא הותירו עין יבשה במעבדה. כשיצאנו היא בקשה שאקנה לה סוכריה בחנות המכולת ליד. הסכמתי. מה אתם אומרים, עשיתי נכון? מגיע לה פיצוי על החוויה הקשה? נכון. מגיע לה חיבוק ונשיקה והרבה תשומת לב. לא ממתק. מה לימדתי אותה? שבפעם הבאה שהיא תרגיש רע היא תכניס משהו לפה ממקום רגשי לחלוטין.

♥ לא, לא, לא לדבר ליד ילדים בררנים על הנושא הזה! להיזהר לא לומר לידו משפטים שעלולים לתייג אותו כבעייתי באוכל. אם תגידו ליד הילד "הוא לא אוכל…" "צריך ממש להכריח אותו…" אז הוא עלול לקבע את התנהגותו. אני תמיד מספרת על הבנות שלי בגאווה, שהן אוכלות ה-כול! במיוחד פירות וירקות. 90% מהזמן זה עובד, וזה נכון.

כללי תעשה:

♥ לקרוא סימנים: פה סגור, סיבוב הראש, האטה בקצב האכילה, כשתינוק זז בעצבנות בכסא, או לא מתעניין באוכל, כל אלו מסמנים לנו שזה הזמן לפנות את הצלחת ולהוריד אותו מכסא האוכל.

♥ אם ילד זורק אוכל, או הופך את הצלחת זה סימן בשבילכם שהוא סיים את הארוחה. תאמרו לו: "אם אתה זורק את הצלחת זה סימן בשבילי שסיימת לאכול" ותורידו אותו, בלי להתעצבן! (קשה, אני יודעת). במידה ויגלה רצון בכל זאת לאכול אפשר לתת הזדמנות נוספת, אבל אחרונה בהחלט.

♥  גיוון: להמשיך להציע כל פעם, מאכלים שונים וחדשים. גם מאכל שלא התקבל יפה, אפשר לנסות להציע שוב לאחר כמה שבועות. ושוב העניין של לכבד – לעודד לטעום מאכלים חדשים, מבלי להכריח. אפשר להציע: "תטעמי ביס אחד, אם לא תאהבי את לא חייבת לאכול". כדאי גם לגוון במרקמים: טחון דק, טחון גס, מעוך במזלג, קצוץ, אוכל אצבעות וכו' (בהתאמה לשלב ההתפתחותי של התינוק, ומיומנות האכילה שלו).

 ♥ כמויות: כדאי לשים כמות קטנה על הצלחת,  ולא יותר משני סוגי מאכלים כל פעם. היצע גדול או מגוון מדי יבלבל אותם. אנקדוטה קטנה בהקשר הזה – אחותי הייתה אכלנית בררנית מאוד בתור ילדה. כשדברנו על זה, שנים אחרי, היא אמרה שדווקא זה שההורים שלנו הניחו מולה עוד ועוד דברים, בלבל אותה… היא כבר לא ידעה במה לבחור!

 ♥ ארוחות משפחתיות. למרות אורח החיים העמוס והעסוק שלנו, התעקשו על כמה שיותר ארוחות שבהן כל המשפחה יושבת ביחד. מחקרים מראים שיש לזה השפעה חיובית על הרגלי אכילה נכונים. כדאי מאוד, ברגע שזה מתאפשר (מבחינת הגיל והיכולת) לתת להם את אותו האוכל שאנחנו הגדולים אוכלים. חשוב ליצור אווירה רגועה ונעימה, לדבר על מה שעבר עליכם ועל הילדים באותו היום, ואפילו, אל תצחקו… לשיר שירים.

♥ דוגמה אישית. כשתשבו לאכול ביחד, שימו לב שהילדים מחקים אתכם: הם רואים מה אתם מכניסים לפה ורוצים גם. ראו בזה הזדמנות מעולה לתקן הרגלים גרועים שלכם! הוציאו את השתייה המתוקה מהבית, שלבו בכל ארוחה סלט, וקנחו בפירות במקום בשוקולדים.

 ♥ מגיל צעיר אפשר לשתף אותם בהכנת האוכל, וכך לעורר עניין חיובי. אם זה בהסתכלות עליכם מלווה בהסברים או אם זו השתתפות פעילה. אני למשל חותכת סלט והקטנה עומדת על כיסא קטן לידי והתפקיד שלה להעביר את הירקות החתוכים לקערה, לא הכול מגיע לקערה פשוט כי היא אוכלת הרבה בדרך! כבר מגיל שלוש, נתתי לה סכין פלסטיק והיא עזרה לחתוך את המלפפונים לסלט.

 ♥ הרבה יותר חשוב מה נכנס, מאשר כמה נכנס. צריך לזכור שהקיבה שלהם קטנה. הרבה יותר משלנו. אם אחר הצהריים הם יאכלו חטיפים, אל תתפלאו אם בערב לא יאכלו פירור מהארוחה המזינה שהכנתם. לכן רצוי להציע קודם כל אוכל מזין שיעזור לגוף שלהם לגדול ולהתפתח. אפשר למשל להניח אחה"צ צלחת פירות על השולחן. תאכלו ממנה מבלי לומר להם מילה, תראו שהם ייגשו וייקחו גם.

♥ כבר יצא לכם להגיד את המשפט האלמותי: "אם תאכל הכול, תקבל קינוח"? כולנו עושים את זה, וזה לא לעניין. תנו לילד שלכם לדעת, שאתם סומכים עליו שהוא יודע מתי הוא רעב ומתי הוא שבע. אם הוא עושה הכול חוץ מלאכול, זה בסדר גמור. הודיעו לו שעכשיו זה זמן הארוחה ולאחריה, המטבח נסגר. עימדו במילה שלכם.

♥ התנגדות לפירות וירקות: כל מה שכבר נאמר תופס גם כאן. כדאי להמשיך ולהגיש גם ירקות שסורבו. הקפידו על דוגמה אישית בעניין הזה, ובינתיים אפשר להחביא את הירקות בתבשילים, קציצות ופשטידות, ואת הפירות בעוגות.

אם תפסתי אתכם רגע לפני שאתם עולים על מטוס הטעימות הראשונות, מקווה שהכללים הללו מחדדים לכם את הדרך הנכונה. בערוץ היוטיוב של מטרנה תוכלו לראות סרטונים שיעזרו לכם להתחיל. גם אם אתם כבר חווים קשיים בנושא הזה, נסו ליישם לפחות חלק מהעקרונות האלה ואני בטוחה שתרגישו הקלה משמעותית. אגב, אם הבררן שלכם אוכל טוב אצל המטפלת או בגן, זה סימן אזהרה בשבילכם שהבעיה היא אצלכם. (כדאי לשאול אותה איך הוא מתנהג בשעת האוכל, האם היא מרגישה שהיא צריכה להתעקש או לא, ואילו כמויות הוא אוכל).

ההמלצה הכי טובה בעניין האוכל היא פשוט להוריד את הרגל מהגז. לשחרר. תנסו לחשוב על זה כך: בעוד כמה שנים, קרוב לוודאי שהקטנצ'יק הזה יצטרך להיאבק בכרס קטנה, ואילו הקטנטונת הזו תחשוב לעצמה שהלוואי והיה נשאר לה מקום לעוד ביס מהעוגה… משום מה יש לנו, לכולנו, אינסטינקט בסיסי ושתלטן שדוחף אותנו להאביס תינוקות וילדים, ולהיכנס לפאניקה כשהם לא אוכלים מספיק. כדאי לנסות ולהתגבר על הדחף הזה. כמו הרבה דברים אחרים בחיים, עדיף לתכנן את צעדינו מראש, ולא להגיע למצב שמצריך טיפול מקצועי.

4 תגובות על הילד שלי אוכל ה-כול!

  1. מאת טוביה‏:

    מאמר מעניין ומושקע.
    גרם לי לנסות ולטעום
    טוביה

  2. מאת אילנית‏:

    מה עושים כשהילדה יושבת בדיוק 5 דק' ליד השולחן ואז מיד אח"כ מפסיקה לאכול ואז נכנסת מתחת לשולחן, קופצת על הספה בסלון או כל דבר אחר …???
    אנחנו מוצאים את עצמנו רודפים ומתחננים שתאכל כי אם נרפה ממנה היא פשוט לא תאכל , תישאר רעבה ותרצה לאכול שטוית או תמלא את הבטם בשוקו שהיא אוהבת…

    • מאת pitoti‏:

      הי אילנית! תראי אני לא אשת מקצוע, אבל מניסיוני כאמא מה שעובד, זה שאני מסבירה שאם היא קמה מהשולחן, זה סימן בשבילי שהיא סיימה לאכול, ואני מפנה את הצלחת שלה. אחרי הסבר כזה הילדה בטח תבדוק אותך ותקום כהרגלה. פני את הצלחת שלה מהשולחן לשיש. ואז היא כנראה תקפוץ ותגיד לא אבל לא סיימתי וכו', אז תסבירי, שאוקיי עכשיו את מחזירה לה את הצלחת, אבל בפעם הבאה את תפני אותה מהשולחן ולא תחזירי. אם יהיה עוד ניסיון תפני באמת וסופית את הצלחת. היא בטח תתלונן ואולי אפילו תהיה קצת רעבה עד לארוחה הבאה, אבל תהיי בטוחה שזה לא יחזור על עצמו יותר לעולם. את האופציות של השוקו ודברים שהיא אוהבות, אל תקני יותר בפעם הבאה שאת בסופר, במקום זה תחתכי פירות טעימים, שימי בקערית, ובלי מילים פשוט תניחי על שולחן שהוא בגובה נגיש לה (למשל שולחן קפה). אם את ושאר בני המשפחה תיגשו לשם מדי פעם ותאכלו, היא תחקה את ההתנהגות הזו ותלמד לאכול פירות במקום חטיפים. פשוט כי אין ויש אחלה אופציה נגישה לה במקום, וגם בגלל שאף אחד לא מתחנן אליה או מכריח אותה, לאכול את זה. באופן כללי כדאי להמעיט במשפטים שקשורים לאכול (לא אכלת כלום, אולי תאכלי משהו, קחי עוד כמה ביסים וכו') ואפילו לא להזכיר את הנושא. פשוט לשחק אותה "נונשאלנט" כאילו לא אכפת לך אם היא תאכל או לא. ברגע שהלחץ הזה ייעלם, היא תאכל כמה שהיא רוצה וצריכה. בהצלחה אילנית! ואשמח אם תחזרי לשתף איך הלך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *